המצלמה לבדה לא תוכל לשמש מכשיר ללכידת תמונות, אם חסר הגורם היחיד שעושה זאת אפשרי – האור, טבעי או מלאכותי, מתאורת סטודיו או מקרני השמש, עם נטייה לגוונים קרים לפני הזריחה או חמים בשקיעה. אנו חייבים מקור תאורה אחד לפחות כדי לחשוף את סרט הצילום או להעביר מידע אלקטרוני לחיישן במצלמה הדיגיטלית. שליטה במאפיינים אלה תיתן לנו את כמות האור הנכונה ואיכות הצילום הנכון בכל הקשור לכיווני תאורה, רכות וניגודיות. האור שמגיע למצלמה דרך העדשה חייב להימדד כדי שהתמונה תהיה בעלת כמות אור לפי רצון הצלם וזה על פי תכנון מראש. כלומר, מדידת קרני האור דרך העדשה חייבת להיות מדויקת או עם נטייה לבהירות וכהות על פי שיקול של הצלם, בהתאם לאפקט מסוים שאותו הצלם מנסה להשיג. מדידת כמות האור היא הגורם המתייחס לכמות האור וזו בלבד. איכות האור, זה כבר פרק אחר שעליו עוד נדבר ונעסוק בהרחבה.
חשיפה בצילום משמעותה לחשוף את חיישן המצלמה לכמות אור מסוימת בזמן הצילום.
שלושה מרכיבים עיקריים קובעים את החשיפה, כלומר, כמות האור שמגיעה למצלמה והם:
הצמצם
מהירות החשיפה – מהירות סגירת התריס
רגישות חיישן – יכולת תגובת חיישן המצלמה לכמות אור בזמן הצילום – מספר ISO במצלמה, אנו שולטים בזמני החשיפה השונים שבהם הסנסור ייחשף לקרני האור, בהתאם לרגישות שקבענו קודם לכן.
בעדשה, אנו שולטים בצמצם על מנת לחסום כמות אור לא רצויה או להיפך, כדי לאפשר לכמות גדולה יותר להגיע לסנסור.
זמני חשיפה? צמצמים? רגישויות לאור בדרגות שונות? למה שלושת המרכיבים האלו הם חשובים כל כך כדי לצלם? לא מספיק לכוון מצלמה מול נוף מסוים או פנים ופשוט ללחוץ על הכפתור וזהו?
רגישות החיישן, כלומר ה ISO, נקבע ע"י הצלם, לפי שיקולים שונים שנדון עליהם בהמשך, אך הפרמטר העיקרי לקביעת רגישות החיישן הוא כמות האור באתר הצילום. מספרים אלו הם לצורך השוואה בין רגישויות שונות, ותמיד המספרים הנמוכים ביותר (100-200) מעידים על אתר מואר היטב, וכמובן המספרים הגבוהים להיפך, מעידים על נושא צילום בתנאי תאורה חלשים. כך החיישן במספר ISO גבוה (800-1600-3200) נהיה רגיש יותר לאור. תגובת הסנסור ברגישויות שונות באה לביטוי בגרעון התמונה. צילום שנעשה ברגישות נמוכה, מראה תמונה חלקה וקונטרסטית. תמונה כזאת ניתן להדפיס בממדים גדולים אם הקובץ מספיק גדול. בניגוד לאמור, תמונה שצולמה במספרי ISO גבוהים, תראה תמונה מגורענת בעיקר באזורים הכהים. ככול שהרגישות גבוהה יותר וההדפסה גדולה יותר, כך הגרעון יבלוט יותר לעין. שיקול נוסף לבחירת רגישות החיישן, הוא מפתחי הצמצם ומהירויות סגירת התריס. במאמרים הבאים נרחיב בנושא.
צמצם ובמהירות סגירת התריס (זמן החשיפה בצילום) אנחנו קובעים למעשה את דרגת הבהירות שתהיה לתמונה. לרוב, הצלם רוצה תמונה שתהיה דומה כמה שיותר מבחינת כמות האור למה שעיניו רואות. לא בהירה מדי, לא חשוכה מידי. אמנם, לא תמיד אנחנו רוצים לתעד בדיוק את המציאות באשר כמות האור הרגילה בכל מקום ובכל סיטואציה. לעתים הצלם מחליט בעצמו לקחת את מדידת המצלמה אך ורק כדי לקבל אינדיקציה ולהוסיף גורם נוסף לאותה מדידה: סגנונו האישי או התערבות בתהליך המדידה, כי קורה גם שלא תמיד כדאי לצלם בהתאם להמלצת מד אור המצלמה. הבנת החשיפה הנכונה תאפשר מאוחר יותר לשחק עם חלק מהפרמטרים על מנת להשיג אפקט מסוים שהמצלמה מעצמה פשוט לא רואה, משום שכיול מד האור שלה מתוכנת להבין כמות אור בינונית ומתקן את המדידה כאשר הצלם מכוון את העדשה למקור תאורה חזק או לאובייקט כהה או חשוך. אז, יש צורך להתערב ולצלם בהתאם להבנה מוקדמת, טרם הצילום.
מד האור (Photometer)
מדידת האור מתבצעת באמצעות מד האור. מד האור הוא חיישן הרגיש לקרני האור, עשוי מחומר הנקרא סלניום וממוקם בתוך גוף המצלמה, ללא אפשרות לראותו. בהפעלת כפתור ביצוע הצילום על אמצע הדרך בלחיצה עדינה, הצלם מבצע שתי פעולות:
ביצוע חדות (פוקוס).
מדידת החשיפה.
בלחיצה על הכפתור החיישן מגיב לאור המוקרן אליו דרך העדשה ומתרגם זאת במתן שני נתונים שמופיעים על צג המצלמה או בתוך העינית. שני הפרמטרים האלו הם: הצמצם ומהירות סגירת תריס המצלמה. שניהם יחד, בכפוף למספר רגישות הסנסור שנקבע קודם לכן, ושלושתם ביחד, הם החשיפה. החשיפה מתורגמת בשני נתונים מספריים: ערך מפתח הצמצם והמספר השני הוא זמן. פרק הזמן בו הסנסור יישאר פתוח. בעינית המצלמה וגם על הצג העליון שלה, ניתן למצוא ברוב המקרים את המידע הזה – עם איזה מספר רגישות אנו מצלמים ומהם נתוני החשיפה. במידה והצלם מבקש לבצע צילום רגיל ופשוט, אוטומטי לגמרי, יופיע סוג של סרגל קטן ובו מספר שנתות. על הסרגל מופיעים מספרים חיוביים ושליליים, כאשר הספרה אפס באמצע. בין מספר למספר ישנן דרגות ביניים, לרוב בשלישים, כדי לנסות לדייק בתיקון החשיפה. כאשר החץ הראשי נמצא על הספרה אפס, מד האור מודיע שמבחינתו, זו החשיפה הנכונה. במקרה שהצלם רואה על הצג שאותו חץ זז לחלק החיובי של הסרגל, הצלם מבין שמד האור מתריע על חשיפה יתרה, ובוודאי כאשר החץ נמצא בחלקו השלילי של הסרגל, סביר להניח שהצילום יצא כהה יותר מזה שהיה יכול להצטלם בחשיפה אחרת, על פי מד האור של המצלמה.
אזורי מדידת החשיפה
חיישן מדידת החשיפה במצלמות המודרניות יותר מאפשרות קריאה יותר מדויקת ואזורית. משנות החמישים עד אמצע שנות השמונים, החיישן היה קבוע וממוקם באמצע הפריים. מדוע כך היה אז? אצל רוב האנשים שמצלמים, החשד לפספס דבר בצילום גרם למרכוז האובייקט המצולם, יהיה אשר יהיה. חיישן מדידת החשיפה או בשמו הנכון מד האור, היה תמיד במרכז הפריים מהסיבה הזאת. היום, כאשר אנו רוצים להתרכז יותר בצילום ופחות בחלק הטכני, נוכל להשתמש בזווית החיישן במקום מסוים ולהתעלם מכל השאר. במילים אחרות, המצלמות המודרניות הן בעלות מד אור המסוגל לראות בזווית מסוימת הנקבעת ע"י הצלם מראש, בהתאם לאזור ספציפי שמהווה חשיבות רבה יותר משאר האזורים בפריים. הזוויות הללו הן שלוש או ארבע בדרך כלל, ומתייחסות לשטח שנלקח רק הוא בחשבון בזמן מדידת החשיפה.
דיברנו על חשיפה, אך חשוב יותר לדבר על הבנת החשיפה. כיול המצלמה תמיד מבטיח צילום בכמות אור יחסית מספקת, אך על הצלם להפנות את המצלמה לאזור שמהווה מבחינתו את חשיבות הנושא על מנת לחשוף את אותו אזור בצורה נכונה. צלמים מנוסים יותר מפעילים ברוב המקרים פיצוי חשיפה, כאשר התאורה לא אחידה או כאשר ישנם אזורים כהים ובהירים באותה תמונה.
מד האור במקרים אלה, מסוגל לקרוא את החשיפה בזויות שונות בכדי למדוד במדויק אך ורק את האזור החשוב ולא לקחת במדידה בחשבון אזורים אחרים. הדוגמאות למעלה מציגות את שלושת מצבי מדידת החשיפה הנפוצים ביותר. כך ניתן להבין את אזור הכיסוי של מד האור, פעולה שהצלם מבצע במצלמה רגע לפני הלחיצה.
